Guittine
Daf 54b
משנה: 54b בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָהּ עֶרְוָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֲפִילוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אֲפִילוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה מִמֶּנָּה שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וגו'.
Traduction
L’école de Shammaï dit: on ne peut divorcer avec sa femme que pour cause d’infidélité (367)J, (Sota 1, 1), selon ces termes: S’il a trouvé en elle un sujet blâmable, il a répudiera. L’école de Hillel dit: le mari n’est pas obligé de donner un motif plausible de divorce; il peut dire qu’elle a gâté son repas, en vertu du même verset (368)Il y a là, évidemment, une manière exagérée de s'exprimer, pour dire que le mari a le droit de divorcer sans être obligé de se justifier par une cause plausible Le verset précité n'implique pas seulement, selon Hillel, l'inconduite. R. aqiba dit (il exprime la même idée autrement): le mari peut dire qu’il a trouvé une autre femme belle, selon les mots (ibid.): si elle ne lui plaît pas.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אפי' הקדיחה תבשילו. שרפתהו ע''י אור או ע''י מלח כמו אש קדחה באפי וטעמא דב''ה דרשו ערות דבר או ערוה או דבר כלומר שאר דבר סרחון שאינה ערוה:
אפי' מצא אחרת נאה ממנה. דדריש קרא אם לא תמצא חן של נוי בעיניו או אם מצא בה ערוה או דבר סרחון על כל אחד משלשה דברים הללו יכול לגרש והלכה כבית הלל:
הלכה: וְהָא תַנֵּי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים. אֵין לִי אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִשּׁוּם עֶרְוָה בִּלְבַד. מְנַיִין הַיּוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ צְדָדֶיהָ פְרוּמִים וּזְרוֹעוֹתֶיהָ חֲלוּצוֹת. תַּלמוּד לוֹמַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. מַה מְקַייְמִין דְּבֵית שַׁמַּי. שֶׁלֹּא תֹאמַר. הַיּוֹצֵא מִשּׁוּם עֶרְוָה אָסוּר. מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר מוּתֶּרֶת. אָמַר רִבִּי שִׁילָא דִכְפַר תָּמַרְתָּא. קִרְייָא מַקְשֵׁי עַל דְּבֵית שַׁמַּי. לֹא יוּכַל בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לְשׁוּב לְקַחְתָּהּ. מַה אֲנָן מְקַייְמִין. אִם לְאוֹסְרָהּ עָלָיו כְּבָר הִיא אֲסוּרָה לוֹ. אֶלָּא כֵּן אֲנָן קַייָמִין. לִיתֵּן עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
Traduction
Cependant n’a-t-on pas enseigné au nom des Shamaïtes (369)''Dans une braïtha déjà citée en (Sota 1, 1) et ci-dessus, (8, 9); Sifri, section Ki-thetsé, n° 269'', que l’on connaît seulement jusqu’ici le devoir de la répudiation en cas de relation illicite? D’où sait-on qu’il s’étend aussi à la femme qui sort les cheveux défaits, ou ayant les côtés de sa robe déchirés jusqu’à la nudité, ou ayant les bras nus? C’est qu’il est écrit (Dt 24, 1): S’il remarque en elle quelque chose de malséant (d’où il résulte qu’une tenue blâmable suffit à motiver la répudiation). Que réplique l’école de Hillel à celle de Shammaï? Ce verset, selon Hillel, a pour but de ne pas laisser croire que le fait d’une relation illicite entraîne seul l’interdit pour les époux de rester ensemble (ou la répudiation), non toute autre tenue blâmable (c’est pourquoi on tire la déduction du verset précité que le divorce est applicable à l’un ou l’autre cas). R. Shila, du village de Tamarta, observa que le verset suivant paraît opposé à l’avis des Shamaïtes: Son premier mari, est-il dit (ibid. 3), qui l’a renvoyée, ne pourra plus désormais la reprendre. Dans quel but la Bible énonce-t-elle ce verset? Il ne saurait s’agir réellement de rappeler l’interdit de la femme, puisque c’est déjà dit; c’est qu’il s’agit seulement d’indiquer de plus qu’il existe à ce sujet une défense négative.
Pnei Moshe non traduit
גמ' והא תני. בברייתא לב''ש דאפי' יוצאת וראש' פרועה כו' וזהו דת יהודית כדקאמר פרק המדיר ובהא נמי אמרי דיכול לגרשה דדרשינן דבר המביא לידי ערוה ולא משני מידי:
מה מקיימין דבית שמאי. אבית הילל קאי מה מקיימין קרא דבית שמאי דהא כתיב ערות דבר ולדידהו לא הוי למיכתב אלא כי מצא בה דבר:
שלא תאמר. כלומר היינו טעמייהו דב''ה דאי לא הוי כתב אלא כי מצא בה דבר ה''א היוצא משום ערוה אסור משום דבר אחר מותרת כלומר אינה מותרת להנשא לאחר אלא היוצאת משום דבר אחר דקרא איירי בהכי אבל היוצאת משום ערוה אסורה להנשא הילכך כתב ערות דבר דדרשינן או ערוה או דבר:
קרייא מקשי על דב''ש. במתניתין דסברי משום ערוה קשיא למה לי קרא לא יוכל בעלה הראשון וגו' תיפוק ליה דבלאו הכי אסורה עליו דהרי יש עדים שזנתה ואסור להחזיר סוטתו:
אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בל''ת. כלומר להוסיף עוד לא תעשה עליו ולחייבו עליה בשני לאוין:
כְּתִיב וְהַדָּוָה בְּנִידָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ. זְקֵינִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ אוֹמְרִים. תְּהֵא בְנִידָּתָהּ. לֹא תִכְחוֹל וְלֹא תִפְקוֹס עַד שֶׁתָּבוֹא בַמַּיִם. אָמַר לָהֶן רִבִּי עֲקִיבָה. מִשָּׁם רְאַייָה. אִם אַתְּ אוֹמֵר כֵּן אוֹף הִיא עַצְמָהּ מֵבִיאָה לִידֵי כְעִירוּת וְהוּא נוֹתֵן אֶת עֵינָיו בָּהּ לְגָֽרְשָׁהּ. וְאַתְייָא דִּזְקֵנִים כְּבֵית שַׁמַּי וּדְרִבִּי עֲקִיבָה כְבֵית הִלֵּל.
Traduction
Il est écrit (Lv 15, 30): Celle qui est souffrante de son impureté menstruelle et celui qui est affecté d’une gonorrhée (370)''Cf Torah Cohanim, section Metsora, ch 9; Cf B, Shabat64''. Les premiers anciens ont conclu de ces mots que la femme menstruée devra rester dans son état d’éloignement, sans se teindre les yeux, ni se farder fuxow, jusqu’à ce qu’elle ait passé à l’eau (jusqu’après le bain de purification). -Y a-t-il une règle à tirer de là, leur dit R. aqiba? -Non, car s’il était vrai qu’elle doit agir ainsi, il pourrait en résulter une persistance de laideur; elle serait si mal vue de son mari, qu’il pourrait par conséquent avoir l’idée (injuste) de la répudier. L’avis des premiers anciens (qui n’ont pas ce souci, que la laideur maintenue provoque le divorce) s’accorde avec celui de Shammaï exprimé ici, tandis que l’avis opposé de R. aqiba (qui éprouve ladite crainte) est conforme à celui des Hillélites.
Pnei Moshe non traduit
תהא בנדתה. כמשמעו שתהא כמנודה ומרוחקת מבעלה שלא תכחול עיניה ולא תפקוס שרק על פניה להתקשט:
משם ראיה. בתמיה אם את אומר כן תתגנה בעיניו ויבא לגרשה:
ואתייא דזקנים. דלא חיישי לגירושין כבית שמאי דסבירא להו אסור לגרשה אלא אם כן מצא בה דבר ערוה:
ודרבי עקיבא כבית הלל. כלו' דדריש נמי כבית הלל או ערוה או דבר והילכך סבירא ליה במתניתין אפילו משום נוי שאם מצא אחרת נאה ממנה יכול לגרשה ומכ''ש אם היא תתגנה בעיניו ולפיכך התירה אפילו בימי נדתה להתנאות ולהתקשט:
סליק פירקא וכולא מסכתא דגיטין בסייעתא דשמיא
אחר שהשלים גיטין תני נזיר. וכבר בארתי בס''ד בטעם החיבור שבין סוטה ליבמות וכתבתי שם הטעם דלא תני האי ש''ס סוטה ונזיר בהדדי כסידור ש''ס הבבלי משום דלא ס''ל כהא דאמרי' התם כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין אלא דקסבר דאינו רשאי להזיר עצמו אלא מחמת קלקול עבירה ממש ולא מחמת ראיית הסוטה בניוולה והילכך תני נזיר בתר גיטין דתנא אקרא קאי דמביא לעיל בסוף מכילתין והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכדפי' התוס' בריש נזיר בד''ה מ''ט. ואכתי נשאר עלינו חובת הביאור במה שכתבתי שם דהאי ש''ס לשיטתיה אזיל. וזהו למאי דקאמר לקמן בסוף הפרק וכן בריש נדרים דלכ''ע נזיר טהור נמי חוטא הוא ושמעון הצדיק נמי כר''ש ס''ל וכדמפרש טעמא מכיון שהוא תוהא נעשה קרבנותיו כחולין בעזרה והילכך ס''ל דאסור להזיר עצמו מחמת קלקול הספק לבד כ''א מחמת עבירה ודאי ובכה''ג לאו חוטא מקרי דדמיא להאי עובדא דהתם. אבל אין שיטת הבבלי כן דקאמר בנדרים דף ט' לשמעון הצדיק דס''ל נזיר טהור לאו חוטא מקרי דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור. ועיין בהל' ה' דלקמן בד''ה ואתייא דשמעון הצדיק כר''ש מ''ש שם בסייעתא דשמיא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source